פני יהושע על בבא מציעא מ״ט

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא מ״ח ע״ב פני יהושע על בבא מציעא נ׳ ע״א »

1 אֶלָּא מַשְׁכּוֹן דְּנָקֵיט לְמָה לֵיהּ? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינֵּיהּ: מַאי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט בְּכוּלּוֹ, וּמַאי ״מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא – לְהָךְ פַּלְגָא דְּלָא נָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן.

2 וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: כְּנֶגֶד כּוּלּוֹ הוּא קוֹנֶה, וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ הוּא קוֹנֶה.

3 לָא, מַאי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – לְהָךְ פַּלְגָא דְּנָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן, מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: לְהָךְ פַּלְגָא דְּנָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן נָמֵי מְשַׁמֵּט. אֶלָּא מַשְׁכּוֹן דְּנָקֵיט, לְמָה לֵיהּ? לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא.

4 רַב כָּהֲנָא יְהַבוּ לֵיהּ זוּזֵי אַכִּיתָּנָא, לְסוֹף אִיַּיקַּר כִּיתָּנָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב. אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי דִּנְקִיטַתְּ זוּזֵי – הַב לְהוּ, וְאִידַּךְ – דְּבָרִים נִינְהוּ, וּדְבָרִים אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה.

5 דְּאִיתְּמַר: דְּבָרִים, רַב אָמַר: אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה.

6 מֵיתִיבִי, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הִין צֶדֶק״, וַהֲלֹא ״הִין״ בִּכְלַל אֵיפָה הָיָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. אָמַר אַבָּיֵי: הָהוּא שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב.

7 מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב, וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית, מִכׇּל מָקוֹם כָּךְ הֲלָכָה. אֲבָל אָמְרוּ: מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ!

8 תַּנָּאֵי הִיא. דִּתְנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ: צֵא וּשְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים. הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲפִילּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִּמְלָאכָה, צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם: עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבַד.

9 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּבָרִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה, הֵיכִי אֲמַר לֵיהּ זִיל הֲדַר בָּךְ? שָׁאנֵי הָתָם, דְּפוֹעֲלִים גּוּפַיְיהוּ לָא סָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ. מַאי טַעְמָא – מִידָּע יָדְעִי דְּעַל אֲבוּהּ סָמֵךְ.

10 אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה נָמֵי? הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה, וַדַּאי סָמְכִי דַּעְתַּיְיהוּ, אֲמַרוּ: מֵימָר אָמַר קַמֵּיהּ דַּאֲבוּהּ וְנִיחָא לֵיהּ.

11 וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. יָכוֹל, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא: מוּתָּר לַחֲזוֹר בּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַתָּנָה מוּעֶטֶת, דְּסָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ.

12 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי: כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי. בֶּן לֵוִי רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹתוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָא מָצֵי לְמִיהְדַּר בֵּיהּ – מִשּׁוּם הָכִי רַשַּׁאי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָצֵי לְמִיהְדַּר בֵּיהּ, אַמַּאי רַשַּׁאי? אִישְׁתְּכַח דְּקָא אָכֵיל טְבָלִים!

13 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ.

14 אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: נְתָנוֹ לְבֶן לֵוִי אַחֵר – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, אַמַּאי אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת? כֵּיוָן דְּמַשְׁכֵיהּ מָמוֹנָא אִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְלָא נְטָלוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.

15 הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַשּׁוּמְשְׁמֵי. לְסוֹף אִיַּיקַּר שׁוּמְשְׁמֵי. הֲדַרוּ בְּהוּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לֵית לַן שׁוּמְשְׁמֵי, שְׁקוֹל זוּזָךְ. לָא שְׁקֵיל זוּזֵיהּ, אִיגְּנוּב. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרִי לָךְ שְׁקוֹל זוּזָךְ וְלָא שְׁקַלְיתְּ, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָא בָּעֵי לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״? אֲמַר לְהוּ: הָכִי נָמֵי.

16 אָמַר רַב פַּפֵּי, אָמַר לִי רָבִינָא: לְדִידִי אֲמַר לִי הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַב טָבוּת שְׁמֵיהּ, וְאָמְרִי לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא שְׁמֵיהּ, דְּאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ כֹּל חֲלָלָא דְעָלְמָא לָא הֲוֵי קָא הָוֵה מְשַׁנֵּי בְּדִבּוּרֵיהּ. בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא: הָהוּא יוֹמָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה, וַהֲוָה יָתֵיבְנָא, וַאֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְקָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר לִי: אִית לָךְ שׁוּמְשְׁמֵי לְזַבּוֹנֵי?

17 אֲמַרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לִי: לֶיהְווֹ הָנָךְ זוּזֵי בְּפִקָּדוֹן גַּבָּךְ, דְּהָא חֲשַׁכָה לִי. אֲמַרִי לֵיהּ: הָא בֵּיתָא קַמָּךְ. אוֹתְבִינְהוּ בְּבֵיתָא וְאִיגְּנוּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: כֹּל ״הָא בֵּיתָא קַמָּךְ״ לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי. אֲמַרִי לֵיהּ: וְהָא אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: אִיבְּעִי לֵיהּ לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״. וַאֲמַר לִי: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.

18 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְהַפֵּירוֹת בְּיַד מוֹכֵר. אֲבָל כֶּסֶף בְּיַד מוֹכֵר וּפֵירוֹת בְּיַד לוֹקֵחַ – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכַּסְפּוֹ בְּיָדוֹ. ״בְּיָדוֹ״?! בְּיַד מוֹכֵר הוּא. אֶלָּא – מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי כַסְפּוֹ בְּיָדוֹ.

19 פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּיה שֶׁל לוֹקֵחַ מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד מוֹכֵר. טַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְשִׁיכָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה. הָכָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ נִינְהוּ, אִי נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס – אִיהוּ טָרַח וּמַיְיתֵי לַהּ.

20 הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַחַמְרָא. לְסוֹף שְׁמַע דְּקָא בָעֵי לְמִנְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזַק רוּפִילָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזַי, לָא בָּעֵינָא חַמְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת.

21 מַתְנִי׳ הָאוֹנָאָה, אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר? עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

22 הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם: כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. אָמְרוּ לוֹ יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵינוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.

23 גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב אָמַר: שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׁא, שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן וְאוֹנָאָה הָוְיָא. כִּי פְּלִיגִי שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא.

24 לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: בָּתַר מָעוֹת אָזְלִינַן, אִידֵּי וְאִידֵּי אוֹנָאָה הָוֵי. לְרַב דְּאָמַר: בָּתַר מִקָּח אָזְלִינַן, שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא בִּיטּוּל מִקָּח הָוְיָא. שָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא, מְחִילָה הָוְיָא.

25 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כִּי אָמְרִינַן מְחִילָה וּבִיטּוּל מִקָּח – הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁתוּת מִשְּׁנֵי צְדָדִים. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁתוּת מִצַּד אֶחָד – אוֹנָאָה הָוְיָא.

26 תְּנַן: הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ! לָא, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִים.

27 מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר.

28 אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא. תְּנַן, הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי שִׁיתַּסְרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה? וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁלִישׁ מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ.

29 לָא: דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּשִׁיתְּסַר. מִי נִתְאַנָּה מוֹכֵר, אֵימָא סֵיפָא: אָמַר לָהֶם – כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר. אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בִּתְלָתִין וּתְרֵין.

30 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? מָכַר לוֹ שָׁוֶה חֲמִשָּׁה בְּשִׁשָּׁה, מִי נִתְאַנָּה – לוֹקֵחַ, יָד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מָה שֶׁאוֹנֵיתַנִי. מָכַר לוֹ

פירוש פני יהושע על בבא מציעא מ״ט

1 בפרש"י בד"ה שלא ידבר כו' אבל אם נשתנה השער כו' אין כאן חסרון אמנה עכ"ל. ויש שדקדקו מל' רש"י דרב ור"י לא פליגי אלא בב' תרעי כגון שנשתנה השער אבל בחד תרעא רב נמי מודה דיש בו משום חסרון אמנה אבל סתמא דלישנא לא משמע הכי. ועוד שכבר כתבתי דלפירוש רש"י בפ' איזהו נשך משמע להדיא דשינוי השער גרידא לא מיקרי ב' תרעי אלא דוקא היכא שהתנה לקבל לסוף זמן מרובה אבל בלא"ה אין לחלק כלל בין שינוי השער או לא הן לענין מי שפרע או לענין קנין גמור אליבא דר"ש שם וא"כ ה"ה הכא לענין חסרון אמנה אע"כ דמ"ש רש"י כאן נשתנה השער אורחא דמילתא נקט שאין דרך לחזור בו אלא כשנשתנה השער ודע שבעל המאור כתב להיפך דבשינוי השער ר"י נמי מודה דלית ביה משום חסרון אמנה וג"ז נסתר ממ"ש וע"ש באריכות ובספר המלחמות להרמב"ן:

2 בגמרא ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כו' א"ל כיון דאמרי לך שקול זוזך כו'. ע' באריכות בלשון הרי"ף והרא"ש ובמ"ש לעיל דף מ"ג בל' התו' בד"ה מאי איריא הוציא וכו' ע"ש:

3 בתוספות בד"ה אלא אפי' ש"ח נמי לא הוי והא דאמר בפרק האומנין כו' היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר עכ"ל. ולכאורה משמע דדברי התוספ' כאן היינו לפי תירוצם הראשון בדף מ"ג דאף קודם שחזר בו לא הוי המוכר בדמי המקח כי אם ש"ח ואם כן הכא כיון שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך אפי' ש"ח נמי לא הוי דלא דמי לההיא דפרק אומנין אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל כמה שלא חזר בו מותר המוכר להשתמש בדמי המקח וה"ל שואל עלייהו משום היתר תשמיש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאף שא"ל תא ושקול זוזך אכתי ליהוי כשומר"ח כההיא דאומנין דה"נ מעיקרא הוי חייב באונסין אלא דמלשון סוגיא דשמעתין משמע להדיא כתירוץ השני דהא אי לאו שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך לא עלה על דעת רבא לפטרו מגניבה אלמא דקודם החזרה ה"ל מיהא ש"ש וא"ל דהא דאמר רבא כיון דא"ל תא ושקול זוזך לאו דוקא אלא בלא"ה נמי אין עליו דין שומר כלל וכ"כ הרא"ש באריכות ע"ש. אלא דלפ"ז קשה קושית התוספות מפ' האומנין מעיקרא ליתא כיון דהכא לא תליא מידי בתא ושקול זוזך ויש ליישב דסברת התוספות כאן דנהי דקודם החזרה היה חייב בשמירת המעות כש"ש או כשואל מ"מ לאחר שחזר בו ואמר לית לן שומשמי מיד נפטר משמירת ש"ש ולא הוי אלא כש"ח אף בלא תא ושקול זוזך דדמי המקח ה"ל פקדון גביה וא"כ כשהוסיף לומר תא ושקול זוזך ע"כ להסתלק אפי' משמירת ש"ח אמר כן ודו"ק:

4 בגמרא תניא אר"ש אימתי בזמן שהכסף כו' ע' מ"ש בעל תוי"ט בזה באריכות במשנה דריש פירקין:

5 במשנה עד מתי מותר לחזור כו' ופירש רש"י דנקט מותר לאשמעינן דאפי' מי שפרע ליכא מיהו שמעינן להדיא נמי מלישנא דמתני' דמי שנתאנה מותר לו להחזיר המקח והיינו כר"י הנשיא דמי שנתאנה ידו על העליונה ולא כר"נ דס"ל קנה ומחזיר אונאה וה"נ סתם לן תנא דמתני' בסיפא להדיא דמי שנתאנה ידו על העליונה:

6 בתוספות בד"ה שתות מעות נמי שנינו אפי' למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו' עכ"ל. ופי' מהרש"א דכוונתם שאם לפי שווי המעות יש יותר משתות ולפי שווי המקח הוא פחות משתות או להיפך כשנתאנה המוכר לעולם אזלינן בתר שווי המקח כיון דליכא שתות מצומצם בשום ענין וכ"כ המרדכי בשם רמ"ך ז"ל וכ"כ רמ"א בש"ע ח"מ סי' רכ"ז וכן היה נראה לפרש ג"כ דברי התוס' בהשקפה ראשונה אבל באמת סתימת ל' התוס' לא משמע כן דכל כי האי מילתא שהוא חידוש גדול בדין לא ה"ל לפרש דרך רמז אלא בהדיא היה לו לפרש כן. ועוד דא"כ מה זה שכתבו התוס' נראה יותר לילך אחר שתות מקח שתות זה מה טיבה לכאן כיון דלא איירי הכא בשתות מקח מצומצם אלא בפחות משתות או יותר משתות המקח ואי כדברי מהרש"א הכי ה"ל למימר שנראה לילך אחר שווי המקח. ועוד שגוף דין זה תמיה לי טובא דאטו שתות מי כתיב באורייתא כדי שנאמר דגזירת המלך היא כהלכתא בלא טעמא דבעינן דוקא שתות מצומצם בין שתות מקח בין שתות מעות והלא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תונו אלא שהדבר מסור לחכמים והם אמרו דעד שתות א"א לכוון המקח ומש"ה הוי מחילה טפי לא ואם כן היאך נאמר דכשמכר לו והטעהו שתות מעות בצמצום כגון שמכר כ"ג ושליש בכ' לא הוי מחילה אלא אונאה וכשהטעהו יותר כגון שמכר לו שוה כ"ד פחות משוה פרוטה בכ' נאמר דהוי מחילה משום שאין עליו שם שתות לא במעות ולא במקח וזה דבר שאין הדעת סובלו. ובאמת נתקשיתי מאד בזה ואחר העיון ראיתי שגם המ"מ בפ"ו נתקשה בזה ומחמת כן הגיה לשון הרמב"ם והעלה גם כן היפך מדין הנ"ל דלעולם מן שתות מעות ועד שתות מקח הוי הכל בכלל אונאה ולא הוי ביטול מקח אלא כשהוא יותר משתות בשני הצדדים ולעולם לא הוי מחילה אלא כשהוא פחות משתות משני צדדים וכן נ"ל מסוגית הש"ס כמו שאבאר וכ"כ הב"י בש"ע לשון הרמב"ם עפ"י הגהות המ"מ ועיין שם בסמ"ע ובב"ח באריכות ואין כאן מקומו להאריך ונחזור לענינינו דלדעתי לא כיוונו התוספ' לפי' מהרש"א ומה שהביא מהרש"א ראיה מלשון התוספות לקמן בד"ה שני פונדיונות וכ"כ הב"ח. ולענ"ד משם נראה אדרבא להיפך כמו שיבואר. לכך נראה לענ"ד שהתוספות כאן לא נתכוונו אלא ליישב לשון שתות מעות נמי שנינו ומשמע דכ"ש שתות מקח וכתבו התוספות ליפות הטעם דודאי יש לנו לילך יותר אחר שתות מקח וכיון דל' המשנה משמע לשמואל דקאי אשתות מעות כדדייק הש"ס בסמוך ממילא יליף שמואל מסברא דכ"ש שתות מקח כן נראה לענ"ד בכוונת התוס' ודו"ק:

7 בגמרא תנן האונאה ד' כסף כו' מאי לאו דזבין שוה כ' בכ"ד כו'. אפשר דלישנא דמתני' הכי משמע ליה דקתני האונאה ד' כסף מכ"ד ואי אשתות מקח קאי דהיינו שוה כ"ד בכ"ח ה"ל למימר ד' כסף לכ"ד אע"כ דאשתות מעות קאי וכה"ג יש לפרש בההיא דר"ט בסמוך. ועוד אפשר לומר דע"פ השיטה שכתבתי בסמוך דלמ"ד שתות מעות נמי שנינו היינו דמן שתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות יחשב אפי' אינו שתות מצומצם ומש"ה ס"ד דאיירי בהכי דלמ"ד שתות מקח איירי מתני' דוקא בשיעור מצומצם דוקא דהן בשיעור מרובה מאד או בהמועט יותר לעולם כשהוא ש"פ יותר משתות נשתנה דין האונאה לביטול המקח וכן בפחות פרוטה משתות אף אם עולה לסך עצום ורב אפ"ה נשתנה הדין לדין מחילה ומש"ה נ"ל דוחק לפרש כך שישתנו שלשה דינים בשלשה שיעורים מצומצמים וכה"ג פי' התוספות בכמה דוכתי אבל למ"ד שתות מעות נמי שנינו אין השיעור מצומצם דמכר לו שוה כ' הוי שיעור אונאה מן כ"ג ושליש עד כ"ד. אבל לפ"ז קשה דאם כן מאי ס"ד דאיירי מתני' בהכי דא"כ אמאי קתני במתני' דהוי אונאה כשמכר לו בכ"ד ותיפוק ליה כיון דשוה כ' הוי שיעור אונאה בכ"ג ושליש וכן למעלה עד כ"ד אבל לשיטת הרמ"א ז"ל כיון דמכ"ג ושליש למעלה לא שייך אונאה כיון שאין השיעור שתות מצומצם ניחא ליה למיתני כ"ד דפסיקא ליה מילתא אבל לשיטת החולקים קשיא. ולולי דברי התוס' בסמוך היה אפשר לפרש דהיינו דמסיק במתני' שתות מעות עד שתות למקח וכוונתו לזה הענין דמן כ"ד דהיינו שתות מעות עד שתות למקח הוי שיעור אונאה אלא דהתו' הניחו בקושיא דלישתוק משתות למקח וא"כ משמע דלא נחתו לזו הסברא ודו"ק:

8 בתוספות בד"ה תנן הורה ר"ט בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא כו' עכ"ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לפרש ע"פ הדרך שכתבתי בסמוך משום דמסיפא קשיא ליה טובא למ"ד שתות מקח שנינו למאי דס"ד דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דהכי משמע פשטא דמתני' וקס"ד נמי דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לר"ט לאלתר הוי מחילה כדמסקי' לקמן וא"כ קשה טובא אמאי חזרו לדברי חכמים יזהרו מאונאת שליש מצומצם ויהא מחילה לאלתר דהא למ"ד שליש מקח הוי השיעור מצומצם דאף דמקח שוה הון רב כשעולה אונאה שוה פרוטה פחות משליש הוי מחילה לאלתר אבל למ"ד שליש מעות נמי שנינו אתי שפיר לפמ"ש בסמוך דשיעור שליש היינו כשהמקח שוה שיתסר ומכרו בכ"א ושליש דהיינו שליש מקח וכן מכ"א ושליש עד כ"ד כל זה בכלל שליש מעות הוא וא"כ כיון דתגרי לוד היו בקיאים להונות בכה"ג ואף ע"ג דלרבנן הוי ביטול מקח מ"מ לאחר שיראה לתגר או לקרובו הוי מחילה וכיון שהורה להם ר' טרפון כל היום מותר לחזור שפיר חזרו שהיו מפסידים כל אותן האונאות מן כ"ג ושליש עד כ"ד וכן למאי דקס"ד לקמן דביטול מקח לעולם חוזר ואם כן צ"ל דחזרו משום שתות עצמו וכן למאי דמסיק דביטול מקח כדי שיראה ומעיקרא שמחו משום שתות עצמו עי' לקמן בכל זה נראה לי דוחק לפרש דשתות מקח דוקא שנינו דאם כן הוי שיעור מצומצם ולא שייך לא שמחה ולא חזרה כיון דפחות פרוטה אזל ליה שיעור שתות אבל למ"ד שתות מעות א"ש דא"כ לא הוי שיעור מצומצם כדכתיבנא דמשתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות הוא ודו"ק:

« פני יהושע על בבא מציעא מ״ח ע״ב פני יהושע על בבא מציעא נ׳ ע״א »